סיפור מלחמה

ענר אליקים שפירא, בן 22 מירושלים:
בליל שבת לפני חודש התיישבה משפחת שפירא מירושלים לסעודת חג בהרכב מלא. הארוחה היתה נעימה במיוחד ואבא משה ואמא שירה אמרו בה לילדיהם שוב ושוב כמה שהם נהנים מהבילוי במחיצתם.
אחרי הארוחה יצא הבן הבכור ענר, לוחם ומפקד בחופשה בעורב נח"ל, למסיבת הטבע ברעים.
היותו לוחם היה אמנם תוצאה מתבקשת לחינוך הערכי-ציוני שקיבל בבית, אבל לא קו דומיננטי באישיותו.
למעשה רחוק מכך. ענר היה אוהב ירושלים, אוהד הפועל ירושלים, ומעל לכל נגן פסנתר ויוצר מוסיקה מוכשר ומצליח בתחילת דרכו.
בתיעודים אחרונים שלו מלפנות בוקר במסיבה ברעים, שעה קלה לפני פתיחת המתקפה, נראה בחור שנמצא במצב הנוח והטבעי ביותר עבורו. בילוי, חברים, טבע, וכמובן מוסיקה.
עם תחילת המתקפה הוקפץ בטלפון חזרה לבסיס ויצא מיד לדרך, תוך שהוא מקפיץ את החיילים שלו.
אזעקת צבע אדום שתפסה אותו בדרך, הובילה אותו אל תוך מיגונית בה כבר הצטופפו קרוב לשלושים צעירים מבוהלים שנמלטו מאתר המסיבה.
בבת אחת הפך ענר מבליין ללוחם ולמפקד. הוא הרגיע את כולם ונסך בהם ביטחון.
כשקולות הירי והצעקות בערבית התקרבו למיגונית, הבין מה עומד לקרות. הוא פנה אל אחיו ואחיותיו לגורל ואמר להם – המחבלים יזרקו רימוני יד פנימה לתוך המיגונית. אני אעמוד ראשון בכניסה ואשליך את הרימונים בחזרה. אם לא אצליח או אם אפגע, עשו גם אתם כמותי.
וכך היה.
רימון ראשון נזרק, ענר תפס אותו וזרק אותו החוצה בחזרה החוצה על המחבלים.
ואז נזרק רימון שני.
ושלישי.
ורביעי וחמישי ושישי ושביעי.
את כולם קלט ענר בידיו החשופות ואת כולם יידה בחזרה החוצה על המחבלים.
וכך לאורך כמה דקות שאינן עולות על הדעת או הדמיון, ניהל ענר שפירא בידיים חשופות קרב גבורה נגד קבוצת מחבלים חמושה לעייפה.
הרימון השמיני התפוצץ בידיו.
אח"כ ירו המחבלים גם פצצת אר פי ג'י לתוך המיגונית, והרגו וחטפו רבות ורבים מיושביה.
אבל שמונה מהם דווקא ניצלו והודות לגופות האחרים שספגו את רוב הרסס, יצאו בפציעות קלות.
"החייל", אמרו ניצולי המיגונית למחלציהם, "הציל אותנו. בזכותו אנחנו בחיים. הוא עמד בכניסה באומץ לב וזרק עליהם בחזרה את כל הרימונים."
שמונה רימוני יד, ועלם חמודות אחד.
"ענר היה אוהב אדם" אמר עליו אביו משה. "אוהב חיים ורודף צדק. בא ממוזיקה ואהב מוזיקה אבל אף פעם לא שכח את ערכי המסירות האחווה והרעות. כך נרצה לזכור אותו"
לזכרו