סיפור מלחמה

סא"ל ירדן שוקרון, בת 36 מאופקים, מפקדת גדוד שחר בחטיבת החילוץ וההדרכה בפיקוד העורף:

בשש וחצי בבוקר בשבת שמחת תורה השבעה באוקטובר, התעוררה ירדן שוקרון בביתה באופקים לקול אזעקות ונפילות ולדיווח שקיבלה על חדירת מחבלים רבים לתוך בסיסה - מפקדת מחוז דרום של פיקוד העורף בבסיס אורים.

הדיווחים היו קשים: חיילות שנרצחו במיטתן, מחבלים בכל רחבי הבסיס, חילופי אש, כאוס מוחלט, אפוקליפסה.

בלי מדוע ובלי כיצד, היא נפרדה מבעלה שי ומשלושת ילדיהם שנכנסו לממ"ד, התחמשה בנשקה האישי ובתנאי אי וודאות ואף נחיתות טקטית מובנית, יצאה במהירות לכיוון הבסיס, אל שדה הקרב.

בדרך אספה אליה ארבעה חיילים נוספים מהגדוד וביחד עברו את כביש 232 זרוע הפצועים וההרוגים, שמחבלים שלטו בצמתים לאורכו וטבחו בכל מי שנקלע לאזור.

כשהבינה במהלך הנסיעה הקצרה את היקפו העצום של האירוע, יצרה שני קשרים:

קשר אחד עם החיילים שלה שהקפיצה, כדי להורות להם להגיע לבסיס אורים מדרכים צדדיות ולא דרך מלכודת המוות בכביש 232,

קשר שני עם בעלה, אותו שלחה עם ילדיהם במהירות האפשרית לאחותה בבאר שבע, דרך הכניסה האחורית של אופקים, שעוד היתה בטוחה.

סא"ל שוקרון הגיעה במהירות לשער בסיס אורים והוטלה באחת אל הקרב. מכת אש מסיבית קיבלה את פניה כבר בש.ג. צרורות מנשק קל ומקלעים, פצצות אר.פי.ג'י ומטענים שהושלכו אליה מכל כיוון.

היא ארגנה את הכוח הקטן שעמד לרשותה (4 חיילים והיא עצמה) איתרה את המחבלים, והובילה הסתערות קרת רוח ומקצועית עליהם, שנגמרה בעשרה מחבלים הרוגים לפחות.

בכך שיתקה שוקרון את מקורות הירי, ולמעשה השיגה שליטה ראשונית של צה"ל בבסיס.

בשעה עשר וחצי, כשלוש שעות וחצי לאחר תחילת הקרב, הסתיימה הלחימה הראשונית כשידה של סא"ל שוקרון על העליונה. עד הצהריים טוהר הבסיס לחלוטין.

משם ולמעשה עד לרגע זה, נלחמת סא"ל שוקרון בראש אנשיה בקו החזית הראשון. תחילה בטיהור אופקים, אח"כ בסריקות אחר מחבלים בעוטף, משם לחזית הצפון וחזרה לעזה, לשכונת ג'באליה ולמחנה הפליטים שאטי, בו היא פורצת עבור הכוחות דרכים דרך קירות הבתים, בהסבה שעשתה לאמצעי ההצלה של חילוץ הלכודים של הגדוד שלה, לאמצעי פריצה ותקיפה.

מאז תחילת הלחימה כמעט לא ראתה את בעלה וילדיה.

"הבטחתי לשלושת ילדיי שאחזור עם הניצחון אחרי המלחמה".