https://www.facebook.com/moti.stivi

התמונה הזאת צולמה בחניה של פסטיבל נובה ברעים, בין השיגורים והיירוטים ועוד לפני שידענו שיש חדירת מחבלים.
ואני מרגיש כבר זמן מה את הצורך לשתף, לספר מה באמת קרה שם. מה קרה לי שם. איך החלטות של רגע הופכות לעובדה. איך ניצלתי. וכמה אני מתפלל לשלומם של כל מי שלא זכו לחזור הביתה ועדיין לא יודעים מה עלה בגורלם.
אני מבקש מכולם לחכות ועוד לא להיכנס לרכב ההסעה בזמן שכל המבלים מנסים להימלט מהטילים בבת אחת.
בדיעבד, אני חושב שזו ההחלטה שהצילה את החיים שלנו בפעם הראשונה. הרבה מהאנשים שהצליחו לברוח קדימה בתחילת האירוע נטבחו ע"י מחבלים שעשו אמבוש על כל היציאות ופשוט חיכו לנו שם עם רובים, רימונים ואפילו RPG.
בהמשך (הסרטון) נכנסנו לרכב ההסעה, נסענו אולי 10 מטר ופשוט נעצרנו בגלל הפקק של הרכבים והצרחות.
יורדים מהרכב מתקרבים לכיוון הכביש יציאה, במרחק אולי 4 רכבים שהיו לפנינו רואים בחורה צורחת על הרצפה ומסביבה אנשים שמנסים לעזור לה.
אני מגיע ושואל את הבחור שמטפל בה ״מה קרה?״ הוא צורח עליי ״עופו מפה!!״
אני אומר לו, ״לא הולך לשום מקום!, מה קרה??״ מסתכל עליי בעיניים מזועזעות ואומר ״יש פה מחבלים, ירו בה תעופו מפה!!!״.
ואז המציאות השתנתה, עד לאותה נקודה, אף אחד מאיתנו לא באמת הבין מול מה אנחנו עומדים. אני קולט רכבים עם חורים של קליעים, רכבים מרוסקים בצדדים, אימה ושקט מחריד פרט לצרחות של הבחורה.
אנחנו בשיחים במרחק 7 מטר ממנה ומהחובש (שהיה בסה"כ מבלה במסיבה כמונו) המלאך שניסה לעשות כל שהוא יכול בשבילה.
בשלב הזה לקחתי נשימה עמוקה ופשוט נכנסתי למוד מכונה. הבנתי שרק קור רוח ומיקוד יצילו אותנו.
מבקש מהחברים להניח לטלפונים שלהם ושזה לא הזמן להודיע להורים/חברים כלום ובטח לא הזמן להתעדכן בחדשות כי אנחנו צריכים להיות נוכחים, עירניים ומרוכזים בסביבה וברגע. מבקש שכל אחד יסרוק כיוון אחר בזמן שאני מנסה להבין מאיפה הסכנה מגיעה. כולם מסביב מתחבאים.
ואחרי כמה דקות החלטנו לרוץ לתוך השדות. לא לפני שאלעד הגיבור עזר לפנות לרכב חירום זוג חברים עם מוגבלות ברגל.
אלעד, אני, מור וטל המתוקות, הגיבורות מתחילים לרוץ יחד עם עוד עשרות ובהמשך מאות אנשים שמנסים לברוח לשדות האינסופיים תוך כדי שאנחנו שומעים צרורות שורקים לנו באוזניים.
״אנחנו יוצאים מזה, איזה גיבורות אתן, תנשמו איתי, חייבים לנשום סדיר ולא להיכנס ללחץ״ אני חוזר ואומר להן כמנטרה.
במשך 3 שעות שאנחנו רצים עם מאות אנשים, במשך 3 שעות שהצרורות מתקרבים אלינו יותר ויותר, במשך 3 שעות שאנחנו שומעים צרחות ופאניקה.
תוך כדי מקבל טלפונים של חברים ומשפחה מודאגת, לא עונה לאף אחד. צריך לשמור על סוללה. פתאום אמא שלי מצלצלת, רק לה עונה ומחרטט אותה כמובן שהכל בסדר ושאנחנו מוגנים ובטוחים כי אין סיבה להכניס אותה לסטרס מיותר.
ואחרי כל השעות של הריצה וההסתתרות אני מזהה מרחוק מאהל עם רכבים..
אני אומר לחברים שאנחנו חייבים ללכת לשם ושהם יצילו אותנו, כי עד לישוב הבא יש עוד 15 ק״מ של ריצה/הליכה ואנחנו בלי מים, נשרפים מהשמש, אחרי שעות שאנחנו בורחים ואנחנו לא באמת יודעים מה יפגוש אותנו בדרך.
אני זוכר שדי התעקשתי על ללכת למאהל המרוחק. והצלחתי לשכנע את החברים ועוד כמה אנשים..
תוך כדי הליכה וריצה לכיוונם אני קולט שהם מתחילים להיכנס לרכבים ולנסוע. מכל היום הזה, זה היה הרגע היחיד שקצת התחלתי לפחד ולהרגיש ייאוש, שמה הובלתי את החברים שלנו למבוי סתום. אבל התנערתי מהמחשבות האלה ולא ויתרתי! דפקתי ספרינט מטורף והתחלתי לקפוץ ולנופף בידיים. במזל ענק, אחד הרכבים קלט אותי ועצר ונופף לי בחזרה. עצר גם את החברים שלו והתחילו להגיע לכיוון שלנו.
אנחנו צורחים להם ״מחבלים אחרינו תעיפו אותנו מכאן״.
הביאו לנו מים, הרגיעו אותנו והכניסו אותנו לרכבים ולקחו אותנו משם. החברים הם המארגנים של המידברן. מלאכים שדאגנו לנו והסתכנו במקום לברוח.
לקחו אותנו לאיזה חווה בקרבת מקום, שם עשינו משמרות ושמרנו על השטח הפתוח בשביל לראות שלא יפתיעו אותנו.
בזמן הזה, הכינו לנו לאכול ולא הפסיקו לחבק ולאהוב אותנו.
הבעלים של החווה נסיך אמיתי פתח בפנינו את הבית שלו לחלוטין ונתן לנו יד חופשית.
בינתיים הם לקחו טנדר עם עוקב מים ונסעו לעזור לשאר האנשים שניסו להמלט.
אחרי שעות בחווה ולפני שעות הערב החלטנו שאנחנו לא נשארים שם, כי להישאר שם בחושך מסוכן יותר. ופשוט נסענו הביתה ובמזל גדול לא הייתה לנו התקלות.
הגעתי הביתה לקראת הערב ושחררתי את הדריכות ופשוט התרסקתי עד ליום למחרת.
רק למחרת דרך החדשות והסרטונים הבנתי לצערי את גודל האסון שקרה שם, והבנתי כמה אנחנו ברי מזל ומה שקרה לנו שם זה לא פחות מנס.
הלב שלי עם כל המבלים והאנשים שלא חזרו הביתה, כולל חברה שלנו שרונה שמוניס הראל שעדיין נעדרת.
מתפלל ומקווה שיחזרו הביתה בשלום.