סיפור מלחמה

עדויות משדרות

"טנק זה סמל, אבל הכי חשובים האנשים"
אל"מ בני אהרון, 41, ממודיעין. מפקד חטיבה 401 של השריון. נכנס לטנק שמצא על אם הדרך, דרס טנדרים עמוסי מחבלים, והמשיך לעבור מטנק לטנק כדי להילחם.

"ביקשתי ממפקד הצוות – 'תן את הטנק'. נסעתי לקיבוץ רעים, בדרך נתקלתי בטנדרים של חמאס ופשוט דרסתי אותם. בתגובה המחבלים השליכו מטענים, אבל הזחל החזיק מעמד. למתחם המסיבה הגעתי עם טיפת הדלק האחרונה.

"…אזרח הציע להסיע אותי (לטנק פגוע אחר שעמד במרחק כמה קילומטרים). דהרנו לטנק. נסענו לבארי, הבנו שהש"ג ממולכד ושיש שם חוליית נ"ט, אז עקפנו אותו ופרצתי לקיבוץ עם הטנק. קרעתי את הגדר.

"בערב קראו לי שאבוא עם טנק לתוך שדרות. לא היה לי טנק, אז התקשרתי לסמח"ט ב' שלי, אל"מ שלום אייזנר, ותוך דקות הוא העמיד טנק בכניסה לעיר. ניצבתי מעל תחנת המשטרה והפגזתי אותה, אבל השלד של המבנה נותר כמו שהוא, והמחבלים בפנים. חבר המליץ לי לכוון לתחתית, וזה עבד – המבנה בער והמחבלים נחנקו בתוכו.

"חשבתי שאתעורר מהחלום המוזר. הייתי חד על המשימה למרות שזה לא קל נפשית. חשבתי רק על המדינה. ראיתי ששמו דגלי חמאס על הטנקים שלנו. נכון שטנק זה סמל, אבל הכי חשובים האנשים שבתוכו".

מתוך ידיעה שפורסמה באתר ynet, ב־13 באוקטובר

רסיסי גבורה – הפרויקט המלא

"מי שקפץ שמאלה היה חשוף לאש"
רס"ל אביחי אמסלם ז"ל, 30, מחדרה; סרן יובל הליבני, 30, מרמת־גן; ד"ר איתן נאמן ז"ל, 44, מטנא־עומרים. חשפו עמדות שחמאס הקים לצורך שהייה ממושכת בשטח ישראל.

עדותו של סמל מתקדם מיכאל חייט שהשתתף בלחימה:

"ביום שני בבוקר קיבלנו התרעה על מחבלים. כוחות החפ"ק והחוליה הרפואית קפצו לאירוע והתחילו בסריקות. נתקלנו בעמדה שהייתה מוכנה, וכנראה הכינו אותה מיום שבת. היא הייתה צמודה לכביש 43, ומתחתיה חנה הטנדר הלבן שאיתו הם פרצו לארץ.

"מצאנו עוד כמה עמדות מסביב לאותו צומת. מבחינת שדה הראייה והיכולת לפגוע במרחב, העמדה שאנחנו נתקלנו בה הייתה עמדת שהייה. היא הייתה חפורה ומכוסה מלמעלה כך שיהיה קשה לראות אותה. הם מיקמו אותה מתחת לעץ אקליפטוס, בתוך שיחים של אלת המסטיק.

"כשאביחי אמסלם היה מול העמדה, נפתחה מתוכה אש. אביחי חטף כדור לראש ונהרג במקום. יובל הליבני, שהיה לידו, חטף כדורים למרכז הגוף. הפגיעות היו קטלניות, מה שמעיד על היכולת של אנשי חמאס, על ההכשרה שלהם. לא נעים להגיד, אבל זאת האמת.

"במטח השני נפגע ונהרג ד"ר איתן נאמן. אחר כך נזרקו שני רימוני יד. הכוח הספיק לקפוץ ולהתגלגל הצידה, ובעצם מי שקפץ שמאלה היה חשוף יותר לאש של החוליה, ומי שקפץ ימינה היה חשוף פחות. זה היה פשוט מזל או אינטואיציה".

"תהיו חזקים, אני יורה עכשיו שני טילים"
סמל שני רם רייבי, 20, ממושב יכיני. שוטר סיור בתחנת שדרות. נלחם במחבלים שצרו על התחנה ופינה פצועים תחת אש.

"הצלחתי לעלות לגג משטרת שדרות דרך החלון ולתפוס עמדה. היה איתנו מאבטח אזרחי שנפצע מירי המחבלים, והשותפה שלי מור עשתה לו מהחולצה חוסם עורקים. שוטר אחד צעק אליי 'רם, נגמרה לי התחמושת'. זרקתי לו את האקדח שלי כדי שיהיה לו במה להגיב, ולקחתי אקדח מאחד הפצועים שכבר לא היה פעיל.

"על אחד הגגות המחבלים העמידו צלף שירה בשניים מהחברים שלנו ורצח אותם. מהתחנה זרקו לכיוון שלנו רימון, הוא התפוצץ במרחק שלושה מטרים ממני ובנס לא נפגעתי. אחר כך עלה מחבל ופשוט נעמד מולי. יריתי עליו והוא נפל. הייתי בקשר כל הזמן עם מפקד התחנה. אמרו לנו לא לדבר ברשת הקשר, כי אולי המחבלים חטפו חלק מהמכשירים והם מאזינים לנו. את השיחות עשיתי מהטלפון שלי. מפקד התחנה נתן לי לדבר עם מפקד צוות הימ"מ, והוא עדכן אותי במאמצי החילוץ. הוא אמר לי 'רם, תהיו חזקים. אני יורה עכשיו שני טילים על הקומה הראשונה והשנייה. ננסה לחלץ אתכם כמה שיותר מהר'. כל המבנה רעד מהטילים, לנו לא קרה כלום.

"אחרי ירי הטילים, צלף של הימ"מ שהיה על גג סמוך נתן לי הוראות. אמרו לי שצריכים את העזרה שלי בהעברת הפצועים למנוף. הייתי אחרי שבע שעות של לחימה, כל הגוף כאב, זה היה קשה, אבל הבנתי שזה הסוף. פינו את הפצועים לבית חולים, ואני נשארתי עם המפקדים עד לשעות הלילה.

"לא היינו מוכנים לזה בשום צורה – לא תחמושת, לא יכולות ולא אמצעים. החברים שלי שקלטו אותי בתחנה נרצחו לי מול העיניים. אבל תחנת שדרות היא משפחה, ונעשה הכול לחזור לשם ולהמשיך".

הביא לדפוס: שילה פריד

"הם פגעו בדוודים ונשפכו המון מים. זה דווקא עזר, כי רימון במים מתפוצץ חלש יותר"
רפ"ק מאלי שושנה, קצינת מתנדבים במרחב לכיש. היא וחבריה, מצוידים באקדחים בלבד, התבצרו על גג משטרת שדרות והדפו את המחבלים.

"שמענו ירי חי, ממש קרוב אלינו. לא הבנו מה קורה. פתאום מגיע מול בניין המשטרה טנדר לבן ועליו חמישה־שישה חמאסניקים, עם בנדנות על הראש ומדי חמאס, ונשק ארוך ביד. הם בטנדר מולנו, אנחנו מסתכלים עליהם, הם עלינו. זה נראה כמו פרק בפאודה.

"עלינו לכיוון הגג. הדלת הייתה נעולה, אין זמן לחפש מפתח. הוצאתי את המחסנית מהאקדח, עם הקת נתתי מכה למנעול ופתחנו את הדלת. התמקמנו בגג וכל אחד תפס עמדה, מחסה. אנחנו עוד לא מצליחים לקלוט מה בדיוק קורה, ופתאום שניים או שלושה מחבלים עולים במדרגות ויורים אלינו. אני יורה באקדח ומורידה אחד, השוטר שלידי מוריד אחד אחר. אני לוקחת את האקדח מהמחבל ההרוג וזורקת אותו לכיוון השוטרים שלי בצד השני. אנחנו חוזרים לעמדות ירי. אחרי כמה דקות השוטרים שלי צועקים 'מאלי, רימון'. אני רואה רימון ליד הרגליים שלי. שחור, מלא עשן, עושה רעש מוזר. תפסתי אותו וזרקתי בחזרה למדרגות, והוא התפוצץ על המחבלים. זורקים עלינו רימונים, יורים מנשק ארוך. כבר בירי הראשון הם פגעו בדוודים שעל הגג ונשפכו המון מים.

"אנחנו שוכבים כדי לתפוס מחסה ונרטבים. זה עזר מאוד למנוע פגיעה קשה יותר כשהם זרקו את הרימונים, כי רימון במים מתפוצץ חלש יותר. השוטר שהיה לידי נפצע, שוטר אחר המשיך לירות. אנחנו כל הזמן יורים לכיוון שלהם, מונעים מהם להגיע אלינו. כשיש הפוגה בירי בודקים את הפצועים שלנו, מדווחים על פגיעות וממשיכים בקרב.

"בשלב מסוים הקשר כבר לא עובד. גם הטלפון שלי שקע במים. לא יודעת אם עברו דקות או שעות בין ירי לירי, בין חילופי אש לעוד מהלומה. אנחנו בלי טלפון ובלי קשר, לא יודעים מה הולך בחוץ – והחברים מסמנים ששוב עולים מחבלים לגג. אחד הורדתי מיד, את השני פצעתי, אבל הוא ירה בי ונפצעתי בגב היד. בשלב מסוים הבנתי שנגמרה לנו התחמושת ואין לנו עוד אפשרות להשיב אש, אני יכולה רק להעמיד פני מתה, למקרה שהמחבלים יבואו לגג. הנחתי יד על הראש, כדי שאם יעשו וידוא הריגה ויירו לי בראש, אולי היד תעצור את הכדור.

"שמעתי אנשים הולכים על הגג. הייתי בדילמה – אם אני מסתובבת אליהם והם לא משלנו, אני בסכנה; אם אני לא מסתובבת והם כן משלנו, הם לא יחלצו אותי. לקחתי את הסיכון, הסתובבתי ושמעתי אותם צועקים 'היא חיה'. הגיע רכב של כיבוי אש עם מנוף להוריד אותנו מהגג. אחד הלוחמים של הימ"מ עזר לי, ומשם פונינו לבית חולים. אני מודה לקדוש ברוך שעברנו את זה, החברים שלי ואני. שמרנו זה על זה כמה שיכולנו, הם הגיבורים שלי".

הביא לדפוס: שילה פריד

"מור הספיקה לומר שמע ישראל, והשיחה התנתקה"
רס"ר מור שקורי, 29, משדרות. סיירת בתחנת המשטרה. הצילה שוטר פצוע ונהרגה מירי צלף.

עדותה של אחותה, ספיר שטרית:

"דיברנו בטלפון בדיוק כשמור הייתה צריכה לסיים משמרת לילה. היא אמרה לי: 'את לא מבינה איזה בלגן יש פה, מטחים, יש חדירה של מחבלים'. שמעתי יריות ברקע ופתאום היא צורחת בטלפון 'ספיר, יורים עליי!'. אחר כך התנתקה השיחה.

"היא ברחה אל הגג עם עוד כמה שוטרים, והם ניהלו שם חתיכת קרב. אחד השוטרים נפצע קשה, ומור טיפלה בו, עשתה לו חסימת עורקים עם החולצה שלה. אותו שוטר חי היום בזכותה.

"מרגע שהם עלו לגג עברו ארבע־חמש שעות, ואף אחד לא בא להציל אותם. היא הספיקה להתקשר לאמא שלי, דיברה איתה בקור רוח, כאילו קיבלה כוחות מטורפים. היא אמרה לאמא: 'אם קורה לי משהו, תדעי שאני אוהבת אותך, אני אוהבת את אבא, ותשמרו על ספיר'. היא גם הספיקה לומר שיר למעלות ושמע ישראל, והשיחה התנתקה. צלף שירה מאחד הגגות פגע בה, והיא מתה במקום.

"מור הייתה צריכה להתחתן ביוני הקרוב. גם הארוס שלה שוטר. היא חסכה כסף כדי לקנות בית משלה, ולא הספיקה להיכנס אליו. כל מה שרצתה זה להיות אמא ולהקים בית יהודי. הכול היה כמעט".